הכעס תמיד פוגע בי

2011 יולי ספטמבר

לדאוג ל”אני

לדאוג ל”מאת ג’אן וויליס

Ani Choekyi תורגם על ידי

Jan Willis in Nepal

מבין כל רגשותינו המזיקים, השליליים, הכעס הוא ללא ספק המסוכן ביותר, משום שאינו גורם רק לנזק רב לזולת; הוא המזיק ביותר לנו-עצמנו. הבודהיזם המוקדם מספר לנו שבכדי להפוך ללוחם אמיתי, למנצח (ג’ינה) עלינו להתגבר באופן מיוחד על אויב זה. הוא מלמד אותנו שהארהט הוא האדם אשר השמיד לחלוטין (האן) את אויביו (ארי), התאווה, השנאה והתעתוע (או את התשוקה, הכעס והבערות) ובכך ניפץ לרסיסים את הליבה ואת השורש של סמסרה, של עולם האומללות. מדוע השפה כה אלימה? משום שמבין כל הדברים שבעולם הסמסרה, לכעס ורק לכעס יש מטרה אחת ויחידה, והיא להזיק לנו ולזולתנו. זוהי מהותו, זוהי מהות קיומו. המשורר הדגול בן המאה השמינית לספירה, שנטידווה, הבין זאת היטב. בכתב-היד בודהיצ’ריאווטרה (דרך הבודהיסטווה) רב-הכישרון, בפרק השישי המפורסם – “סבלנות” – בחרוז 7 ו-8, כתב שנטידווה:

בקבלת מה שאינני רוצה,

ומה שפוגע בתשוקתי –

מוצא הכעס דלק באי-שביעות הרצון,

וכך הוא מתעצם ומכניע אותי.

לכן, אשמיד כליל

את מקור מחייתו של אויבי

שאין לו כל מטרה אחרת

מלבד לפגוע בי.

אין לכעס אף מטרה מלבד לפגוע בי.

רגשות שליליים כמו כעס, טינה, קינאה, יוהרה וכן הלאה נקראים קלשה, כלומר, רגשות ש”מזיקים, או פוגעים” בעצמי ובזולת. אין קלשה מחונכים. אין קלשה שהנם אי-אלימים. כולם שואפים לפגוע ולהזיק, והעבריין הגדול מכולם הוא הכעס. אם כך, מה על הרגש המכונה “כעס צודק”? אני נשאלת שאלה זו לעתים קרובות. מטרתה, אני מאמינה, היא לטעון בנחרצות שחייבים להיות יוצאים-מן-הכלל להשקפה שהכעס מזיק תמיד; להציע את האפשרות שבנסיבות מסוימות, הכעס עשוי להועיל, ואף להעצים. אני יכולה להבין את מקורו של רגש כזה. אנו משתוקקים, לדוגמה, לא להרשות, באופן סביל ולתת למצב התעללות להימשך. אך כאן ברצוני להדגיש שההימנעות מלהכות בחזרה אין משמעה, או לכל הפחות אין משמעה בהכרח, שאנו פסיביים או כנועים. הפציפיזם איננו פסיביות. אנו יכולים להיות אי-אלימים ועדיין להתנגד. למעשה, בדיוק כך עלינו לנהוג בכדי לפעול ביעילות למען רווחתנו ולמען רווחתו של זולתנו. עלינו להיות ברורים, יצירתיים וחדשניים בכדי להביא לשינוי. אבל, אין בהירות בבילבול המנטלי שיוצרים הכעס והשנאה. לכן מסתיימים ניסיונותינו, שוב ושוב, בכישלון. אני יודעת שהדברים נשמעים כקלישאות וכאמירות נדושות. למרות זאת, דבריי נובעים ממידה מסוימת של ניסיון.

Martin Luther King, Jr., 1964. Photo by Marion S. Trikosko.

בגיל ההתבגרות, צעדתי עם הכומר ד”ר מרטין לותר קינג הבן, במהלך קמפיין זכויות האזרח בבירמינגהאם ב-1963. לפעמים חששתי מכלבי רועי הצאן הגרמנים של הנציב בול קונור, אבל לרוב התלהבתי מההזדמנות לקחת חלק בתנועה כה מנצחת מוסרית ורוחנית. כמובן, אי-אלימות ואהבה היו לב-לבה של התנועה. מטרתנו היתה כפולה, מאחר וביקשנו לנצח למען עצמנו אך גם למען אלה שניצבו בצדו השני של המתרס. והתנגדות שלווה, אי-אלימה זו הוכתרה בהצלחה כאשר, בשנה שלאחר מכן, אושרה הצעת חוק זכויות האזרח. אלא שהכוח המניע לתנועה היה אי-אלימות וחמלה. היתה זו אהבה, ולא שנאה.

מספר שנים מאוחר יותר הסתבכתי במצב שבו קשה היה לי לשמור על סבלנותי. כעסתי מאוד. רתחתי. לא ראיתי ברור. איבדתי שליטה לגמרי, ורתחתי, מעשית, במשך ימים, מבלי להיות מסוגלת לישון או לחשוב בבהירות. ובכן, הסיבות לכעסי לא חשובות, למרות שניתן – וכך עשיתי בזמנו – לקרוא לו כעס “צודק”. מה שאני יודעת, לעומת זאת, מניסיוני האישי, הוא עד כמה כואבים – פיזית ומנטלית – היו אותם ימי כעס. כל זאת בגלל כעסי, אויבי שאין לו מטרה מלבד לפגוע בי. לא משנה מה קורה למושא כעסך, אתה סובל, כי הכעס פוגע תמיד.

אבל, איך נשמיד את הכעס? איך נרפה ממנו – אפילו מהכעס ה”צודק”? איך נשים קץ למעגל ההרסני של השנאה? למרבה המזל, הנחיות בודהיסטיות רבות, ובמקרה שלי, בפטיסטיות-בודהיסטיות, וכן הדרשות שנשא הכומר, ד”ר מרטין לותר קינג, הציעו שיטות יעילות לכך, שיטות המזהות שאין פתרונות-בזק להרגלים כה נושנים, ושהשינוי דורש זמן.

בדרך הבודהיסטווה של שנטידווה, הפרק על “סבלנות” מוקדש כולו להצעת שיטות רבות ומגוונות להתמודדות עם כעסנו והרגעתו. חלקן מעורבות ב”החלפת עצמי בזולת,” או במחשבה על עצמי בנעלי הזולת. אחרות מבקשות מאתנו לשקול בדעתנו שהדברים קורים כתוצאה מסיבות ונסיבות ולזהות כיצד מעשינו בעבר הובילו לנסיבות הנוכחיות. אחרות מציעות לנו להרהר ביתרונות הרגשות הקטנוניים כעת כשכולנו פונים, למעשה, לכיוון המוות; ואחרות, לדמיין את סוגי ההנאה שניתן לחוש כתוצאה מהבאת אושר למען הזולת, במקום אומללות. זו שירה מרגשת ומופתית.

ד”ר קינג נתן דרשה ספציפית שבה הדגיש במיוחד את “אהבת אויביך.” הוא פתח במילים “כנראה, אין תוכחה של ישו שהיתה קשה יותר ליישום מאשר ההוראה “אהוב את אויביך.” למרות זאת, בכנותו את ישו “ריאליסט מעשי,” המשיך קינג ואמר, “אחריותנו כנוצרים היא לגלות את משמעות הוראה זו ולשאול בדבקות כיצד ליישמה בחיי היום-יום שלנו.” בהמשך, הציג קינג שלושה צעדי שיטה מעשית לאהבת אויבינו. תחילה, הוא אמר, “עלינו לפתח ולתחזק את היכולת לסלוח.” שנית, “עלינו לזהות שמעשהו הרע של האויב … אף פעם אינו מבטא במלואו את מה שהוא כאדם,” ושלישית, עלינו לשאוף לפיוס ו”לזכות בידידותו והבנתו [של אויבנו].” כה פשוט ועם זאת כה מאתגר.

הדבר החשוב באופן מכריע, לדעתי, בשתי הגישות היא ההבנה שבשעה שרגשותינו הפראיים והמשתוללים הם הגורמים לנו להסתבך בצרות ובסבל, הדרך היחידה להכניעם היא באמצעות צורת ניתוח הגיונית, פתוחה, רחבת-ידיים, תומכת ואוהבת. על הלב והתודעה לעבוד ביחד.

ג’אן וויליס היא פרופסור לדת באוניברסיטת ווסליאן שבארה”ב. היא למדה ולימדה בודהיזם במשך יותר מארבעה עשורים. וויליס כתבה מספר ספרים, כדוגמת “בריות מוארות” ו-“לחלום את עצמי: שחורה, בפטיסטית ובודהיסטית – מסעה הרוחני של אישה אחת” בהוצאת וויזדום.

• Tagged: hebrew, mandala
• 0